|
Aramaic Now
080214
By Yoav Spelled ( Haaretz Newspaper)
The
Maronite Church in Jish ( Gush-Halav) is almost clean from decoration.
Apart from few paintings that were painted lately, the walls are
stunning white, and you can see the Galilean view from its large
windows.
“It is not occasional”, shady khalloul explains to me, a fellow from the
community. “We have no gold”, because we need to be ready to move
from here in any moment. We prayed in caves since the Arabs occupation
so they won’t be able to find us, and we have to be ready to disappear
fast”.
Last
Saturday marked the Aramean-Maronite community in Israel St. Maron
Holiday, the founder that died in 410 A.C.
The
community counts about 5000 and another estimates shows more 2000
maronites refugees from the Southern Lebanese Army.
Khalloul
is explaining, that caution is an estate for all the nation in the whole
region, until nowadays: on the complicated contexture of religions in
the Middle East the Aramaic Maronite minority have always to be
cautious, the maronites had have to fight for defending their lives for
hundreds of years to survive and hold autonomy in Mount Lebanon.
Shady’s
family remembers how their grand father, the Mukhtar of Kifar Biram, was
executed. It was part of the massacres that affected the Christians in
Lebanon in 1860. The family, took the name of the assassinated Mukhtar,
Khalloul Risha, and continued to live in Kifar Biram until 1948. it was
the only Maronite village on this area the became part of Israel, and
all the traditional cautiousness didn’t help its villagers. They were
ordered by the IDF to leave their homes with all the promises to return
from the Israeli Government.
The
Mass at the church in Jish started at 10am. Old & young Maronites filled
the benches. on the air you can hear the sounds of the prayers in Arabic
and Aramaic. Shady says, 60 years ago in Biram all the mass was in
Aramaic, their holly language but today big parts of it is in Arabic. It
seems that the Aramaic prayers, the audience like more.
Within few minutes driving distance you can find the demolished homes
of kifar Biram. Khalloul shows proudly the cemetery and leads me in full
energy to one of the graves. At first look, the grave of Micheal Esa,
that died last autumn, doesn’t look different from all other graves.
Khalloul is asking to find the difference: The Aramaic text – BOKH
NDAQAR LABEELDBOBAYN – Translation:” WITH YOU WE WIN OUR ENEMIES”.
Khalloul
life’s project, age 32, is reviving the Aramaic language. He started to
deal with it one and a half years ago when he returned from his
International Business studies in the USA, following his younger
brother, Amir, that teaches the language already 3 years.
At
home they didn’t speak Aramaic, but something in the language “caught
them”. Both are lecturing to the youth in the village, and they are the
core of the “Aramaic Organization in Israel” that most of its members
prefer to stay anonymous for now, as their traditional cautious
forefathers.
Khalloul
explains that Maronites are only part of the “Aramean Nation” that lived
on this region. Most of it disappeared with the years into the Arabic
society, but few churches preserved the language as a holly language.
The Aramean Maronite, the Aramean Syriac catholic and the Aramean
orthodox. On holidays he is selling learning Aramaic books and kids’
books on this language. Most of them come from Lebanon, through third
parties overseas. Soon, Khalloul intends to establish the “ Aramean
Maronite Organization” for preserving the language and the identity. He
is already asked for government assistance for building the Maronite
museum.
The
Aramaic, Hebrew and Arabic are sister languages. Khalloul is talking
about the similarities between them, on words and grammar: The Aramaic
letters are sometimes combination Hebrew and Arabic letters – it is the
missing part between both languages. As he says, there is a reviving
movement of the Aramaic language also in Lebanon and on other Maronite
communities on Western countries.
His
hero is Elezer Ben Yihuda. From a file he took out a piece of newspaper
and said loudly: you see, he says, also Ben Yihuda had people that
rejected his idea of reviving Hebrew. Not only foreigners, but even from
the Jewish community that scared to return for their past language since
this would be interpreted as revolutional step against the Turks.
Khalloul
asks from the Ministry of Education in Israel to allow the Maronite
children, in Haifa and Gush-Halav, to learn Aramaic. “We are the sons of
the Aramean Nation and we are minority here. Who other than Israel
should encourage us to preserve our language? It is almost the last
generation, before the old people that still know something pass away.
“he says and adds:” Moreover, why for Caucasians are allowed and for us
not?”
|
 |
|
|
|
|
|
דברים
שרואים משם |
|
|
|
ארמית
עכשיו |
|
|
|
מאת
יואב שטרן |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
 |
|
|
|
יום הקדוש מארון בג'יש.
נדמה שאת המזמורים בארמית הקהל אוהב יותר |
|
 |
|
|
אנצ'ו גוש /
ג'יני |
|
|
|
|
הכנסייה המארונית בג'יש (גוש
חלב) נקייה כמעט לגמרי מקישוטים. פרט לכמה ציורים שצוירו כנראה
בשנים האחרונות,
הקירות מבהיקים בלובנם, והנוף הגלילי נשקף מהחלונות הגדולים.
"זה
לא מקרי",
הסביר המארח שלי, שאדי חלול, צעיר בן העדה. "אין לנו 'זהבים'
כי אנחנו צריכים להיות
מוכנים בכל רגע לצאת. התפללנו במערות מאז הכיבוש הערבי כדי שלא
ימצאו אותנו, ואנחנו
צריכים להיות מוכנים להיעלם במהירות".
בשבת האחרונה ציינה העדה
הארמית-המארונית בישראל את יום הקדוש מארון, מקים הכנסייה, שמת
בשנת 410. בסך הכל
מונים בני העדה בארץ כ-5,000 איש, ולפי הערכות שוהים כאן עוד
כ-2,000 מארונים פליטי
צד"ל.
חלול מסביר, שהזהירות היא נחלת בני העדה בכל האזור, עד ימינו:
במארג
העדות והדתות המסובך של המזרח התיכון בני מיעוט צריכים תמיד
להיזהר, והמארונים היו
צריכים להילחם על נפשם במשך מאות שנים כדי לשרוד ולקיים
אוטונומיה בהר הלבנון.
במשפחתו של חלול זוכרים כיצד נלקח סב סבו, מוכתר הכפר בירעם,
והוצא להורג.
זה היה חלק מהטבח שבוצע בנוצרים בלבנון ב-1860. המשפחה, הקרויה
על שם הנרצח, המשיכה
להתגורר בבירעם עד 1948. זה היה הכפר המארוני היחיד באזור
שנהיה לחלק ממדינת ישראל,
וכל הזהירות המסורתית לא סייעה לתושביו. הם הצטוו על ידי צה"ל
לעזוב את בתיהם,
ולמרות הבטחות מנציגים רשמיים שיוכלו לשוב לכפר שבועיים אחר
כך, הדבר נאסר עליהם עד
היום. רבים מהם עברו לגוש חלב, ואחרים התפזרו בחיפה ואף יצאו
ללבנון. הפעילות
היחידה המותרת במה שנותר מן הכפר היא קבורת המתים בשטח בית
הקברות.
התפילה
בכנסייה בגוש חלב התחילה בעשר בבוקר. מבוגרים וצעירים גדשו את
הספסלים. חלל הכנסייה
התמלא בקולות מזמורי התפילה בערבית ובארמית. המתפללים קמו,
הצטלבו והתיישבו
לסירוגין. לדברי חליל, לפני 60 שנה בבירעם כל התפילה היתה
בארמית, שפת הקודש שלהם,
ואילו היום חלקים גדולים ממנה הם בערבית, שפת העם. נדמה, שאת
המזמורים בארמית הקהל
אוהב יותר.
במרחק של כמה דקות נסיעה נמצאות חורבות הכפר בירעם. חלול מראה
בגאווה את בית הקברות ומוביל אותי במרץ לאחד הקברים. במבט
ראשון, הקבר של מישל
מטאניס עיסא, שמת בסתיו האחרון, אינו נראה שונה מיתר הקברים.
חלול מחכה שאזהה את
ההבדל: הכיתוב בארמית - בוך נדקר לבעלדבבין - ובתרגום:
"באמצעותך ננצח את אויבינו".
פרויקט חייו של חלול, בן 32, הוא החייאת השפה הארמית. הוא החל
לעסוק בכך
לפני שנה וחצי כשחזר מלימודי מינהל עסקים בארצות הברית, בעקבות
אחיו הצעיר, אמיר,
העוסק בזה כבר שלוש שנים.
בבית לא דיברו ארמית, אבל משהו בשפה "תפס אותם".
שניהם מעבירים חוגים שבועיים לצעירי הכפר, והם מעמודי התווך של
"התנועה הארמית",
שרוב חבריה מעדיפים בינתיים להישאר אלמונים, במיטב מסורת
הזהירות של אבותיהם.
חלול מסביר, שהמארונים הם רק חלק מ"העם הארמי" ששכן באזור.
רובו נעלם ונטמע
עם השנים בחברה הערבית, אך כמה כנסיות שמרו על השפה כשפת
הקודש: המארונית,
הסיריאנית-קתולית והסיריאנית-אורתודוקסית. בימי חג הוא מוכר
ספרי לימוד של ארמית
וספרי ילדים בשפה זו. רובם מגיעים מלבנון, באמצעות גורמים
שלישיים בחו"ל. בקרוב
מתכוון חלול להקים את התנועה הארמית-מארונית לשימור השפה
והזהות. הוא כבר ביקש סיוע
ממשלתי להקמת מוזיאון מארוני קבוע במקום "המוזיאון הנייד"
המשמש אותו כיום להדרכה
על המארוניות.
הארמית, העברית והערבית הן שפות אחיות. חלול מדבר על הדמיון
ביניהן, במלים ובדקדוק; האותיות הארמיות הן לפעמים שילוב של
אותיות עבריות וערביות
-
מעין חוליה חסרה בין שתי השפות. לדבריו, יש היום תחייה של השפה
הארמית גם בלבנון
ובריכוזים של מארונים בארצות המערב.
הגיבור שלו הוא אליעזר בן יהודה. מתוך
תיקייה תפוחה הוא מוציא גזיר עיתון ומקריא מתוכו: אתה רואה,
הוא אומר, גם לבן יהודה
היו מתנגדים. לא רק זרים, אלא גם מתוך הקהילה היהודית שחששה
לחזור לשפת עבר פן
יתפרש הדבר כמעשה בדלני.
חלול דורש שמשרד החינוך יתיר לתלמידים המארונים,
בחיפה ובגוש חלב, ללמוד ארמית. "אנחנו בני העם הארמי ואנחנו
מיעוט פה. מי אם לא
ישראל צריך לעודד אותנו לשמור על שפתנו? זה כמעט הרגע האחרון
לעשות זאת, לפני
שהזקנים שעוד יודעים משהו הולכים לעולמם", הוא אומר ומוסיף:
"וחוץ מזה, למה
לצ'רקסים מותר ולנו אסור?" |
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=954208&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0 |
|
